במקרים רבים הפרעת קשו"ר מלווה בקשיים בתכנון תנועה אולם הקשיים מגוונים מאוד:

לעיתים התחום התנועתי תקין לגמרי,  לאחדים יכולות מצוינות בקואורדינציה ומוטוריקה גסה אולם היכולות המוטוריות הקשורות לכתיבה וציור לקויות.

יש ילדים פעילים מאוד אבל מסורבלים ומגושמים ולכן הם נופלים, נתקלים, שופכים וקורעים.

יש כאלו שמתקשים בשמירה על מרחק מתאים מאחרים ויש שלא מצליחים לקלוט מתי ואיך נוגעים באחרים. כמובן שיש ילדים שיש להם קושי ביותר מתחום אחד.

לעיתים קרובות קשיים אלו מלווים במתח (טונוס) שרירים לא תקין [היפו-טוניה או היפר-טוניה].

הקשיים בולטים מגיל צעיר ובמקרים רבים הילדים מופנים לטיפול של ריפוי בעיסוק. כאשר ילד כזה מטופל ע"י מרפא בעיסוק- הסביבה חשה הקלה: "סוף סוף מישהו שמבין בזה מטפל". אולם בצד הרווח המובן לכל שיש בטיפול מקצועי יש גם קשיים: מבחינה תודעתית ההורים מסווגים את הילד כ"ילד עם קשיים שזקוק לטיפול של אנשי מקצוע" והדבר מפריע לתחושה הפשוטה "אני ההורה, אני מכיר את הילד שלי ויש לי את הכלים לטפל בו". היחסים הטבעיים בין הורה לילד יכולים להשתבש כשהוא מנסה לעשות עם הילד תרגילים. הגיעה אלי פעם אימא שביקשה שנרשום את הילד לרכיבה טיפולית כדי לחזק את השרירים של חגורת הכתפיים. אמרתי לה: "רכיבה טיפולית היא לא הדרך הטובה לחזק חגורת כתפיים. במקום זה כדאי לך ללמוד ולבצע עם הילד תרגיל של דחיפת קירות. יעיל יותר, ללא תשלום ואין צורך בתיאומים והסעות ".

 במקרים רבים הפתרון הטוב ביותר לבעיות מוטוריות הוא לא תרגול מלומד של איש מקצוע, אלא מודעות לקשיים, הבנה איזה סוג פעילות נחוץ כדי לשפר את התפקודים הלקויים וביצוע של הפעילות המתקנת על בסיס יומיומי.

אתייחס בקווים כלליים לקשיים שונים: