ילדים עם הפרעות קשב וריכוז הם לעתים קרובות ילדים דתיים מאוד. החום, האכפתיות ויכולת ההזדהות הטובה של ילדי הקש"ר , יכולים להפוך לתחושת קשר אישי אל הקב"ה. גם הדמיון והחולמנות שלהם יכולים להפוך לסקרנות רוחנית. פוטנציאל זה מפוספס לרוב, והוא מפוספס בגללנו.
כשאנחנו מנסים להבהיר לעצמנו 'מיהו דתי' אנו מתמקדים בשמירת מצוות. כשאנחנו חושבים על החויות הדתיות שלנו, אנחנו חושבים על בית-כנסת, שולחן שבת, לימוד תורה.
המרכיבים המקובלים של ההגדרה הדתית שלנו בעייתיים מאוד לילד עם הפרעות קשב וריכוז. רבים מהם שונאים מסגרת ומילוי החובות הקשור בקיום מצוות קשה להם. בבית הכנסת הם נדרשים לשבת בשקט ולקרוא בסידור. הם רוצים לזוז, לצעוק, לצאת למרחב. לעתים קרובות הם שומעים על 'הילד של זוסמן, שהוא קטן ממך בשנתיים אבל כבר יושב כל התפילה. וכמה הוא חמוד כשהוא מחזיק את הסידור כמו גדול, רק הפוך- כי הוא עוד לא יודע לקרוא. ומה איתך?' לאט לאט בית הכנסת הופך למקום של ביקורת. הם שונאים להתפלל.
גם שולחן השבת אינו חוויה מרנינה. אחרי שספג אין סוף הערות על האופן בו הוא מוזג ועל האופן שבו הוא אוכל ועל כך שהוא ליקק את הצלחת בסוף הארוחה. אחרי שהוא צריך לשבת בשקט ולשמוע אין סוף דיבורים, מגיע תור דבר התורה של הילדים. ושוב- אין לו דבר תורה להביא, והוא שכח מהי פרשת השבוע, ואחיו הקטן שבגן כבר יודע את זה.
ובלימוד התורה בכלל הוא כישלון וזה מאוד חבל כי 'אתה יודע שיש לך ראש טוב. אם רק היית מתאמץ קצת, מתמיד קצת היית מצליח. לא חבל?!'
והוא רוצה לצרוח. הוא כל כך רוצה ללמוד אבל פשוט לא יכול. לאורך השנים הילדים הללו תופסים את המערכת הדתית כמערכת נוקשה, מחניקה ומבקרת. אנחנו לא השכלנו לתת להם חוויה דתית, לאפשר להם דרכים לבטא את הדתיות שלהם גם אם לא הצליחו להגיע לתפילה בבוקר. לא הצלחנו ואנחנו מאבדים אותם. וכשאנחנו מאבדים ילד מבחינה דתית, אנחנו גם מאבדים אותו מבחינה קהילתית. אנחנו כל כך רגישים לסוג החולצה, להדפס שעליה, לתספורת, לעגילים ועוד. כל הסימנים האלה מראים לכל הקהילה שהוא לא איתנו. כולם מודדים אותו במבטי ביקורת, בתי ספר לא יקבלו אותו. הוא דחוי. הוא מצידו דוחה את המערכת. הוא בכלל לא רוצה להיות שייך לקהילה הזאת. מכאן הדרך להסתובב עם נפלטים אחרים של הקהילה הדתית ולהגיע להסתובבות ברחובות קצרה מאוד.