דרכי טיפול- התכנית של מרכז מרחב

כאשר עולה חשש  להפרעת קשב מתחיל תהליך של אבחון וטיפול. האבחון כולל שאלון שממולא על ידי ההורה והמורה, וכן תצפית של נוירולוג. לאחרונה משתמשים בעיקר במוקסו הממוחשב או בקונרס שהוא שאלון דיווח- הורים, עצמי ומחנך. לאור האבחון מוצע טיפול שבדרך כלל כולל טיפול תרופתי וסיוע דידקטי. במקרים רבים הילד מופנה לטיפול רגשי וההורים להנחיית הורים. בחלק מהמקרים המטפל מגבש המלצות לצוות הטיפולי בבית הספר.

מהן תכניות הטיפול המוצעות כיום?

ההצעות הקיימות כיום המערכת לילדים עם לקויות אלו היא שילוב כלשהו של הדברים הבאים.

בבתי הספר

  1. שעת שילוב– שעה בשבוע (או במקרה הטוב שעתיים), שהילד מקבל עזרה ממורת חינוך מיוחד.
  2. כיתה מקדמת– מעבר לכיתה שבה יש מספר ילדים עם קושי דומה. אולם, מחקרים מראים כי דווקא בתחום ההתנהגות, הכיתה המקדמת מחריפה התנהגויות קצה ולא מפחיתה אותם.
  3. סיוע אישי– רק לילדים בעלי לקות קשה, במקרה דנן חוות דעת פסיכיאטרית. אלא שמשרד החינוך כעיקרון מסתייג הן מרעיון הסיוע והן מדרך ביצועו בשל חוסר יכולת של הסייעות להתמודד עם קשיים רבים.  

דרך ההורים וקופת החולים

4.טיפול תרופתי- לפי המחקרים הקיימים לטיפול משולב כזה אחוזי הצלחה גבוהים מאוד

אלא ש.. . הריטלין מועיל לחלק גדול מהבעיות ולחלק גדול מהילדים. לא לכולם ולא להכל. לפעמים תופעות לוואי תחושתיות או נפשיות, גורמות לכך שילדים לא לוקחים את הריטלין ולפעמים הורים אינם מעוניינים שילדם ייקח תרופות מכל סוג. בפועל המורה מתלוננת כי היא 'לא יכולה ללמד בכיתה הזאת! חצי מהילדים בה לוקחים ריטלין!' ולא: איזו כיתה רגועה יש לי השנה, חצי מהילדים לוקחים ריטלין!' 

5. ריפוי בעיסוק– לעבודה תחושתית ועבודה בהתארגנות.

6. טיפול פסיכולוגי– בקשיי האימפולסיביות והטיפול הרגשי. לעתים המטפל משמש גם כ'מנהל מקרה' ומנחה את המורים בבית הספר איך להתנהג עם הילד.

בפועל- מספר הילדים המופנים לחינוך מיוחד על רקע של הפרעת קשב וריכוז עולה משנה לשנה. בשנים האחרונות גוברת הדרישה לפתוח גנים מיוחדים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז. הטיפול הכולל יותר מפתרון אחד לא זמין לרוב המשפחות. הוא יקר מאוד, ומועטים יכולים לעמוד בו כלכלית. גם משפחות שיכולות להרשות לעצמן לשלם סכומים כאלה מתקשות להתארגן להגעה לטיפול משפחתי. אחד מבני הזוג או אחד מהילדים מסרב להגיע וכך במקום לעזור הטיפול פותח חזית נוספת בבית.  

גם ההנחיה למורים בבית הספר בדרך כלל לא עובדת. בתי ספר לא יכולים להרשות לעצמם שכל ילד יביא את הפסיכולוג שלו שיגיד למורה איך לעבוד בכיתה. הרבה פעמים עצת המאבחן הדידקטי אינה יעילה. הוא מעולם לא היה מורה. אין לו מושג איך מתנהלת כיתה ולכן ההצעות שהוא מציע לא ישימות. המורה מתוך נימוס אומר 'כן כן' אך כבר עכשיו הוא יודע שלא יוכל ליישם את זה בכיתה. ההורים, ששילמו כסף רב עבור הייעוץ מתוסכלים עוד יותר. התהליך רק מקלקל את מערכת היחסים בינם לבית הספר ומפריע להתקדמות של הילד.

ההצעה שלנו לבניית תכנית עבודה

מרכז מרחב מציע תכנית שתחזיר את היכולת להתמודד עם ילדים שלהם קשיי קשב וריכוז. התכנית מורכבת ממיפוי שנערך בבית הספר ע"י צוות מבית הספר, בניית תכנית עבודה מותאמת לקשיים אלו שתבוצע בבית הספר על ידי צוות מבית הספר, בשילוב עם מערך חוגים שמותאם לצרכים.

עקרונות עבודה:

מקום

כשילד מרגיש מותקף הוא איננו יכול לבחור בשינוי. הוא נלחם ושורד. ילדים עם קשיי וויסות נמצאים במאבק מתמיד. ברבע שעה מעירים לו עשרים פעמים. תשב, תשתוק, תוציא, תשטוף. אל תדבר וכו' וכו'. כדי שילד, כמו כל אדם, יוכל לעבוד לעומק, הוא צריך מקום שרואה אותו, מכבד אותו ונוגע ביכולות הבטוחות שלו. כשילד מרגיש שהוא במקום בטוח הוא יכול להתחיל לבדוק מה אפשר לשנות.

למידה מעוגנת גוף

בהתפתחות תקינה אצל ילדים ההתפתחות החברתית והרגשית מתחילה מהתפתחות פיזית ותחושתית. נראה את זה הן בקשר בין יכולת של תינוקות להבין את סביבתם ליכולת ההתיישבות שלהם וראיית המבט הכוללת והן בקשר בין יכולת של ילדים להבין מרחק ושליטה חברתית לבין הפרדת תנועות. כאשר ילדים עובדים עם גוף באופן משמעותי, גדלה יכולתם להבין ולארגן את העולם החברתי והתחושתי שלהם ולבסס את הקשר בין העולם הפנימי שלהם למציאות.

חופש ומשמעת

כדי שילד יתפתח הוא צריך לקחת אחריות, להיות שותף ולעשות דברים בעצמו. דרך נטילת אחריות הוא לומד מה הוא מסוגל, מה הוא אוהב ורוצה ומה יותר מתאים וקשה לו. אבל בשביל לגלות 'את עצמו' ולהיות שותף הוא צריך להוריד את הרגליים למים. צורת הלמידה הפרונטאלית איננה מאפשרת את ההשתתפות הזו. כל עוד ילד מסתדר פחות או יותר- אז זה לא נורא. כשילד נכנס למאבקים חוסר ההשתתפות שלו מונע ממנו הן את ההשתייכות והן את הכרת העצמי שלו. נשאף שילד יכוון את עצמו. אך כדי להגיע למצבי בחירה עצמית ילד זקוק לסטינג ברור של מה מתאים ולא מתאים בתוך מרחב העבודה. לילדים בעל קשיי ארגון נושא הגבולות הברורים הוא קריטי על מנת לאפשר עבודה במקום פיזור.

הבניה קוגניטיבית

וויסות היא יכולת נרכשת. ילדים קטנים לומדים פעמים רבות את הידע שלהם באופן טבעי. אף אחד לא צריך להסביר לנו איך לעמוד. הסברים בדרך כלל גם לא יועילו. על פי רוב גם נבין מאד מהר שליפול זה כואב ושצריך להיזהר ושלא כדאי להכניס את הראש למים יותר מידי זמן. רוב הילדים גם יבינו שאם נוגעים במשהו רותח ומקבלים כוויה, לא כדאי להתקרב אליו פעם נוספת. אבל יש ילדים שיש אצלם קושי בלמידה דרך התניה שלילית. הם לא ילמדו גם אם נצעק עליהם ונעניש אותם פעמים רבות. מחקרים טוענים שמערכת החיזוק אצל ילדים בעלי  A.D.H.D. אינה עובדת בצורה זהה למערכת החיזוק בקרב ילדים רגילים. אצל חלק מהילדים האלו מונחי הוויסות אינם קיימים. לכן, אנחנו נדרשים ללימוד מחדש של מונחי הוויסות. ילד שאין אצלו מהר ולאט יעשה הכל בקצב שלו- גם אם זה מותאם סביבה וגם אם לא. ילד שמאד מרוכז בעצמו- לא ישים לב שיש עוד זווית לאירוע ושמישהו אחר נפגע. העונשים והכעסים לא רלוונטיים ללמידה שילד זה צריך ולכן צריך ליצור מונחי וויסות ו'לשתול' אותם בחשיבה של הילדים. זה נכון כמובן לכל מושג ולכל תחום וויסות. שיטת העבודה- מודעות והכרה, זיהוי, צבירת הצלחות ושליטה- תבואר בפרקים הבאים.

 

למי מיועדת התוכנית?

תוכנית מרחב הוקמה בעקבות שטף של ילדים שהגיעו לחינוך המיוחד וחיפשו 'משהו אחר'. הממצאים האפידמיולוגיים מראים על כך שמדובר בהפרעה של בין 8 ל12 אחוזים מהאוכלוסיה כלומר כיתה שיש בה 34 ילדים תזכה ל3-4 ילדים עם ADHD.  שיעור זה מצביע על קושי שמצריך דרך התמודדות מערכתית ולא יחידנית. כמובן, בחלק גדול מהמקרים הבעיה הופכת להיות די מהר בעיה מערכתית ולא רק בעיה של הילד ובני משפחתו.

ואולם המגמה הבית ספרית היא בדרך כלל הפוכה. המערכת כיום דורשת הרבה יותר, הופכת להיות אקדמאית יותר ויותר כבר מגן חובה. רמת הניתוח הנדרשת היא גבוהה הרבה יותר.

כמות התלמידים בכיתה גדלה ורמת הגירויים קופצת. למחנכת יהיה קשה מאד להתאים תוכנית לילד שגם ככה מאד מכביד עליה. לילדים אלו אין כמעט סיכוי להתמודד עם הדרישות הכיתתיות וככל שמתקדם הזמן- הפערים גדלים. בנוסף אצל ילדים עם מאפיינים אלו יש נטייה לראות רק את 'כוחו של הרגע הזה'. לכן כשמשהו לא מסתדר הם נוטים לפרש את הסיטואציה כמכוונת אישית נגדם. נטייה זו גורמת לתחושת מאבק ומגיעה בשלבים מאוחרים יותר לתחושת 'כולם נגדי' שבתורה עשויה להציע נשירה או מאבקים כפיתרון לחוסר המקום.

התוכנית מיועדת לילדים עם לקויות אלו, בעיקר מכיתות ב-ד- כשכבר ניתן לעבוד קוגניטיבית ושפתית ולפני שהתחושה מול המערכות היא תחושת מלחמה. כמובן יש ילדים כבר בגילאי 5 ועד כיתות ז-ח שמתאימים לתוכנית כשלהערכתנו נצטרך לבצע התאמות משמעותיות לתלמידי תיכון.

איך התוכנית נראית?

התוכנית היא פעילות קבוצתית המתרחשת יום בשבוע שבה ילד נמצא ב'יום שליפה' (כמו בית ספר למחוננים) ובה הוא עובד על פי העקרונות שהוזכרו.

לדוגמה: נפתלי ילד מכיתה ג, ילד חמוד מאוד ומבולגן מאד. חברותי ואהוב, עד ש.. ברגע שמשהו היה נדמה לו כחוסר צדק הוא התפרץ בבכי וזרק כיסאות. באירוע כזה שקרה פעם בשבוע אי אפשר היה להמשיך בלמידה בכיתה. גם בבית. לנפתלי 2 אחים. ברגע שנוצר קושי בארוחת ערב זה הפך לקטסטרופה. אי אפשר היה לעשות שום דבר אחר חוץ מלהחזיק אותו. בבית זה קרה פעם ביומיים שלושה.

נפתלי יצא לקבוצת מרחב ביום ה, בין 8.15 ל12.15 בבוקר. הוא עבד בקבוצה של  9 ילדים והנושא של הקבוצה היה תקשורת בין אישית. סדר היום בקבוצה:

8.15-8.30: מפגש פתיחה

8:30-9.30: פרויקט קבוצתי- משחק תנועה וכתיבת וצילום מגדיר פרחים

9.30- 9.50: אוכל.

9.50-10.15: מפגש וויסות.

10.15-11.15: חצי קבוצה בפרויקטים אישיים וחצי קבוצה ברכיבה.

11.15-12.15: הקבוצות מתחלפות ביניהן.

הקבוצה היוותה עבור נפתלי מקום מרגיע, בו גם כשהתפרץ מחד לא נבהלו ו'ויתרו' ומצד שני לא כעסו או נפגעו. הפעילות הפיזית סייעה לנפתלי להרגיש בטוח ושייך ומחובר לעצמו. הוא הצטיין במיוחד בעבודה על המגדיר ובמשחק ההתגנבות. נושא הוויסות הראשון היה נעים ולא נעים- כדי שהוא ילמד לזהות דברים לא נעימים לא כאשר הם כבר בלתי נסבלים, אלא לפני, והשלב הבא היה לזהות חומרה של אירועים. איזה דבר שקרה הוא חמור ברמה 10 ואיזה רק ברמה 4 ומה התגובה המתאימה לכל אירוע. במהלך השנה, נפתלי נרגע יותר ויותר. על אף התפרצויות שקרו גם במרחב, הקבוצה הכילה אותו ותפקדה מצוין. בסוף השנה הסתיימו ההתפרצויות.