מיפוי לצורך בניית תכנית עבודה

 

כדי להבהיר את התמונה ולסייע בבניית תכנית עבודה טיפולית פיתחנו בסדנא שאלון למיפוי ואבחון. שאלון זה מחלק את מאפייני הפרעת הקשב לשישה תחומים:

תקשורת בין אישית, תכנון וארגון, תחושה, מקצב, תנועתיות וחיפוש ריגושים, וקשב.

מי עונה על השאלון?

את השאלון ממלאים הילד בעצמו (אם הוא בעל יכולת לענות על השאלות האלה) וכן ההורה, המורה, ומדריך בפעילות בשעות הפנאי.

מדוע צריך את חוות הדעת של הילד?

 לתהליך מילוי השאלון על ידי הילד חשיבות גדולה:

א.  שותפות בתהליך העבודה

כשיש לילד שלנו בעיה אנחנו רוצים מאוד מאוד לעזור לו ולקדם אותו. אנחנו מטפלים בו והוא, מצידו, מתמקם עם הזמן בעמדה של המטופל. של הפאסיבי, מישהו שהסביבה צריכה לפתור לו את הבעיות. זוהי עמדה בעייתית מאוד. לעתים, התועלת של הטיפול לא שווה את הנזק של פיתוח עמדת המטופל. כאשר ילד מתבקש להשתתף בבניית תכנית העבודה הוא עובר לעמדה פעילה יותר, ולכן גם בריאה יותר.

ב. הגדרה מדויקת של הבעיות

לעתים קרובות הבעיות של הילד לא מוגדרות בצורה מדויקת. כולם יודעים שמשהו לא לגמרי בסדר עם הילד הזה, אבל לאף אחד לא ברור מהי בדיוק הבעיה. גם הילד עצמו לא יודע. הוא מציג כלפי חוץ כאילו הכל בסדר, בעוד בתוכו הוא חש תסכול וכישלון. כאשר ישבתי עם ילדים לאבחון ושאלתי אותם: מה הקושי שלכם? קיבלתי תשובות כמו: 'אני טיפש', 'אני מופרע', 'אני דיסלקט'. הסבר מדויק של הבעיה, סעיף אחרי סעיף, סייע לילד לראות את יכולותיו וקשייו בצורה ריאלית.

ג. בניית מערכת מושגים שתסייע לטיפול בהמשך

תוך כדי מילוי השאלון נחשף הילד למונחים ולמושגים שילוו את העבודה בהמשך ומשוחח עליהם עם המנחה. זהו חלק חשוב בתחילת תהליך העבודה.

 

ד. מעבר מתבנית של חיפוש ליקויים לתבנית של בניית דרכי פיתרון

לעתים קרובות אני יושבת עם ילדים וממלאת איתם את השאלון. בסוף התהליך הם שואלים: 'הצלחתי? עניתי תשובות טובות?' כדי להבין את השאלה הזאת עלינו להתבונן בתהליך שעובר עליו עד שהוא מאובחן כילד עם הפרעת קשב וריכוז. נניח, לצורך העניין, שמדובר בילד השלישי במשפחה בת שישה ילדים. שני ההורים עובדים. צריך לחשוב על הילד הזה מאז שהוא נולד. כילד שלישי הוא נולד למשפחה עסוקה למדי. הורים שעוסקים בבניית מעמדם המקצועי. לא ממש בתחילת הדרך, אך עוד לא הגיעו לשלב שבו הם יציבים בעבודה.  ולצד ההשקעה בעבודה- גם גידול הילדים דורש את שלו. מההתחלה הילד הזה היה קשה יותר. בהתחלה חשבו שהוא מקנא באח הקטן שרק נולד- אבל זה נמשך ונמשך. אחר כך היה נדמה שהוא לא מסתדר עם הגננת. אולי גן אחר יעזור. ואז, אחרי שגם בגן השני התחילו בעיות, היה ברור שמשהו לא בסדר עם הילד והתחילו האבחונים. ואז היה אבחון של ריפוי בעיסוק, אבחון של הפסיכולוגית, פגישה עם נוירולוג ואולי עוד כמה אבחונים..  הוא מתרגל להיות מקרה, להיות מאובחן ולחשוב כל הזמן: 'זאת תשובה טובה?' ,'זה בסדר?'

האמת היא שבדרך כלל כשמתחילים לאבחן מוצאים תקלות נלוות, כמו מכונית ישנה במוסך. היא נוסעת, אבל ברגע שתתחיל לבדוק- תגלה עוד ועד בעיות. אחת ממטרות תכנית העבודה היא לשנות את המיקוד. מ-'מה לא בסדר אצלי?' ל- 'מה אני יכול לעשות עם זה?'. התשובות של הילד עצמו לשאלות 'עד כמה זה מפריע לי'- הן תחילת העבודה.