העבודה התנועתית של סבתא היא עבודה משמעותית ועדינה, וכדי שעבודה כזו תתאפשר, צריך ליצור סביבה בריאה ללמידה תנועתית. סבתא יצרה עקרונות עבודה בלתי כתובים, שכל מטרתם היא ליצור סביבה כזו. בפרק הקרוב אתם מוזמנים להכיר את העקרונות שלה. תמצאו שקט בלב – כך תוכלו להבין!

גבולות

ילדים נוטים להיכנס למאבקי כוח. אחת הסיבות לכך היא משיכתם של ילדים לגירויים חזקים. כאשר ילד מרביץ או שובר הוא מרגיש חזק וגדול, אבל אם הוא מצליח "לנצח" מבוגר, הוא מרגיש חזק עוד הרבה יותר. בצורה טבעית, אם יינתן לו חופש מוחלט, הילד ינסה להגיע כמה שיותר למצבים כאלה כדי להעצים את עצמו.

במבט שטחי, ההעצמה העצמית שהילד חווה היא טובה וחשובה, אבל האמת היא שהנזק בה רב על התועלת. הילד לומד להגיע יותר ויותר לסיטואציות כאלה, ובסופו של דבר חייו יהיו סיוט לעצמו ולסביבתו. המתנה שאנו כמבוגרים יכולים לתת לו היא הגבולות, ויחד איתם הדרך האחרת להעצים את עצמו – העצמה חיובית. לכן, בכל פעילות שהיא, חשובים גבולות – ובמיוחד בפעילות תנועתית, פיזית.

מצד שני, התערבות יתר עלולה לחנוק את הילדים, ולא לאפשר להם ללמוד על עצמם ובעצמם. כשאנו רוצים לבנות סביבה שמאפשרת למידה והתפתחות, עלינו ליצור גבולות חזקים וברורים מחד, ומאידך גבולות שישאירו את המרחב הגדול ביותר ללמידה עצמית ועצמאית. גבולות למען החופש.

בנוסף, הגבולות יעזרו לילד ללמוד ולהכיר בכך שיש עולם, שיש אנשים מחוצה לו והוא אינו מרכז העולם. סבתא משתמשת בגבולות אך מנתקת אותם ממנה. אין כאן מאבק כוח. "הבנאים שבנו את הבית לא מרשים להרביץ בו". היא אומרת שחוקים בצורה הזאת בונים את ההבנה שיש משהו שהוא מעבר אלי ואליך. בהמשך הם יגלו את אלוקים. 

הגבולות הבסיסיים אותם מעמידה סבתא:

  • פתיחה וסיום מוגדרים – התחימה של העבודה יוצרת סדר ומאפשרת את המרחב החופשי.
  • גבולות הקשורים לנזק - אין לאפשר נזק לגוף ולרכוש.
  • גבולות הקשורים למצב למידה – בלי נעליים, לא נוגעים בחבר, וכדומה (כל מה שמיועד לאפשר מצב למידה)

שימו לב! גם הגבולות עצמם יכולים להיות מאבקי כוח. כאשר אנו מציבים גבולות ממקום מאוים, נכנסנו עוד פעם למעגל הקסמים של מאבקי הכוח, ולא נתנו לילד את המתנה אותה הוא צריך. החוק צריך לבוא תוך כדי ביטחון ואמונה בגבול, וממקום נקי.

 

מעברים

כל החיים מלאים מעברים. ילדים מתמודדים עם מעברים בצורה שונה מאוד מהדרך בה אנו, המבוגרים, מתמודדים איתם. שינויים גדולים מאוד, כמו סיום שנה, יכולים לחלוף על פניהם ללא תנודת עפעף, ואילו דווקא המעברים הקטנים יותר יכולים להקשות עליהם מאוד. על מנת שנוכל להתחיל בפעילות חדשה, מוכרח להיות מעבר, ועל מנת שהמעבר לא יקשה על הילד, הוא צריך לכלול בתוכו עצירה: אנו עוצרים את כל מה שעשינו עד עכשיו, ומתחילים משהו אחר. חשוב מאוד להדגיש את העצירה, ולהקדיש זמן ואנרגיה כדי ללמוד לעצור. ברגע בו העצירה מתבצעת, המעברים הופכים להיות קלים בהרבה, וכך נוכל להחליף נושא, לעבור מתרגיל לתרגיל, ולאפשר למידה חדשה. העצירה נדרשת בכל התחומים, אך בפעילות התנועתית בה המעברים רבים מאוד היא נחוצה אף יותר.

תחילת הפעילות התנועתית היא כבר מעבר לא פשוטשבו צריך להפסיק את כל ההתעסקות השכלית והחברתית, ולעבור למודעות לגוף ולפעילות תנועתית (על כך נפרט כשנתייחס לפתיחה וסיום). אך גם כל מעבר בין תרגיל לתרגיל דורש עצירה. לכן, בין תרגיל לתרגיל מומלץ לחזור לנקודת המוצא, למקום מסוים, תנועה מסוימת, עמידה או ישיבה, ורק ממצב זה לצאת לתרגיל הבא.

אימון ולימוד זה של מעברים באמצעות הפעילות התנועתית יכול לתרום רבות גם למעברים בהקשר הרחב יותר. הילד לומד דרך הגוף איך לעבור ממצב למצב.

תרגילים קשורים: פסלים של חיות, תנועות מפורקות, חתול ועכברים.

פתיחה וסיום

הפעילות התנועתית שונה מאוד ממה שילד נתקל בו במהלך יום רגיל במערכת החינוך. היא מעירה חלקים אחרים שלו, ומכוונת למטרות אחרות משאר הפעילות. על מנת שנפיק מפעילות זו את המירב, חשוב לנו מאוד להתחיל ולסיים אותה עם טקס.

למה טקס? טקס הוא אחד הכלים החזקים שלנו ליצור תכנים ותבניות. כשם שבמדינה יש טקסים וכשם שבדת יש טקסים, כך החיים שלנו מלאים טקסים. מיד כשקמים שוטפים ידיים ואומרים מודה אני, לפני שנפרדים מאדם אהוב נותנים לו נשיקה, לאחר האוכל מנקים את השולחן ולפני שהולכים לישון מצחצחים שיניים. טקסים יבואו, לרוב, לפני או אחרי מעשה מסוים.

אבל לְמה הם מועילים? לשני דברים. ראשית, הם עוזרים לחדד מעברים. אחרי שמצחצחים שיניים, ברור שהולכים לישון. זוהי העצירה, שעוזרת להפוך את המעבר לקל יותר. אבל מעבר לכך, לטקס יש משמעות נוספת. במהלך חייו, האדם לומד להתאים את עצמו למציאות לא רק ברובד הטכני אלא גם ברובד הנפשי. הטקס הוא המעשה שעוזר לאדם להיכנס למצב נפשי מתאים לאותו זמן ועניין. 

באילו טקסים נשתמש? הטקס המשמעותי ביותר הוא הורדת הנעליים. הילדים מורידים את הנעליים בכניסה, ונועלים אותן ביציאה. מעבר לכך מומלצות פעילויות קבועות לפתיחה ולסיום. ניתן לפתוח במשחק העוזר לשקט בלב (כגון משחק המפתח), ולסיים במשחק העוזר לפרוק אנרגיה (למשל מים מים…)

תרגילים נוספים לטקסי סיום: מסלול.

שקט בלב

זהו העיקרון החשוב ביותר לעבודה.

כולנו נעים בין שני מצבים מרכזיים. מצב "קולט" ומצב "משדר". כל אחד ממצבים אלו מועיל וחשוב למטרות שונות. המצב ה"משדר" משמעותי בסיטואציות חברתיות, בוויכוחים, בביטוי רגשות ועוד. המצב הקולט הוא המצב בו אנו לומדים ביעילות. אם נבדוק, נגלה שרובנו נמצאים רוב הזמן במצב משדר. אנו במצב המוכן להתגוננות ולביטוי. אך אם באמת נרצה ללמוד משהו חדש, עלינו להשקיט את עצמנו (ולא רק וורבלית), פחות לדבר ויותר לשמוע, לא להתווכח, ורק אז נוכל באמת ללמוד דבר חדש.

באופן טבעי, ילדים עסוקים מאוד בסיטואציות חברתיות ובמאבקי כוח, ולכן נמצאים אף פחות ממבוגרים במצב "קולט", אותו אנו מכנים שקט בלב. אבל, כל מצב למידה אמיתי צריך להתחיל בשקט בלב. זה משהו שעומד באוויר ומכניס את כל הנוכחים למצב "קולט". בגן ובבית הספר עושים זאת באמצעות ישיבה בריכוז או ישיבה בשקט בכיתה (מה שלעיתים רבות פשוט לא עובד). בפעילות תנועתית זה קשה אפילו יותר. לכן, אחד הדברים החשובים ביותר בעבודה תנועתית הוא בניית אווירה שתאפשר את מצב ה"שקט בלב".

איך עושים את זה? כדי לאפשר את מצב ה"שקט בלב", עלינו לנטרל את הדברים שמפריעים לו. אנו צריכים להגיע לשקט מילולי, להעדר התעסקויות פיזיות בין הילדים, ולמצב רוח קשוב. נשתמש בכל האמצעים שבידינו, ובעיקר – בגבולות וטקסים.

הפתיחה והסיום עליהם דיברנו כבר, מאפשרים כניסה מהירה למצב השקט בלב. אך גם לאחר מכן עלינו להציב גבולות ברורים שיאפשרו את המשך קיומו. בזמן הפעילות המונחָה, ברור שלא מדברים: הפעילות מתאימה רק למי שבשקט בלב. יותר מזה, בשקט בלב לא נוגעים אחד בשני. יושבים במקום קבוע, עדיף עם גב לקיר, וכל אחד נוגע רק בעצמו.

בסופו של דבר, אנו שואפים שגם ההתרחשות החברתית בין הילדים תהיה לעיתים קרובות יותר במצב של שקט בלב. עבודה על נושא זה במסגרת התנועתית מלמדת את הילדים להכיר את המצב הזה יותר ויותר, ותאפשר להם בעתיד להיכנס אליו גם במשחק חופשי ובסיטואציות אחרות.

 

תקשורת לא מילולית

לאדם יש דרכי תקשורת רבות. ניתן לתקשר באמצעות מילים, מבטים, תנועות, הבעות פנים ועוד. ביום יום, אנחנו מדגישים את הצד המילולי של התקשורת. במיוחד בבית הספר. הדגשה זו גורמת לניוון של הצדדים האחרים, וליצירת קשיים אצל הילדים שהערוץ המילולי לא חזק אצלם. הפעילות התנועתית היא הזדמנות נפלאה לפתח את הצדדים האחרים שלנו ושל הילדים. אם נדבר פחות ונשתמש יותר בתנועות ובהבעות פנים, ניצור אווירה שונה בפעילות, נעיר את שאר הערוצים לפעולה, ונגיע גם לילדים שהשמיעה אינה הערוץ המרכזי בו הם משתמשים (ולילדים אלו הפעילות התנועתית חשובה במיוחד).

הילדים, שרגילים לרוב להקשיב, ופתאום דורשים מהם משהו אחר, צריכים כעת לשים לב, וכך נכנסים מעצמם לשקט בלב. נקרא לילדים לפעילות בעיניים במקום לקרוא להם בשמם, נשתמש בהבעות הפנים שלנו, וגם כשנדבר נעשה זאת בקול נמוך. כשנרצה להדגיש משהו ולתת לו משמעות, נעשה זאת על ידי גוון הקול והבעת הפנים.

כאשר איננו משתמשים באיברים בשביל לדבר, נדבר עליהם. לא נדבר על שתיקה, אלא על "שקט בלב". לא על ישיבה, אלא על "ישבן ברצפה". לאלה יצטרפו "פה צוחק", "עיניים כועסות", "גב בקיר", "ידיים קלות" ועוד רבים וטובים.